כדי שלא ילך לאיבוד – אפי ברנר

טור ישן מ-יוני 2006 הופך להיות אקטואלי. עצוב.

סיפור אמיתי – 
לפני 8 שנים, כתבתי במקומון של מעריב במודיעין. שלחתי טור בבוקר וכשחזרתי אחר הצהרים פתחתי את החדשות ומיד צלצלתי לעורכת שלי. לאור החדשות – לא היה לעניין לפרסם אותו.
אז שלחתי לה טור אחר, על משהו אחר. 
ואת הטור ההוא פרסמתי ב-בלוג שהחזקתי אז. הוא לצערי עדיין אקטואלי.

הנה הטור ההוא:

25.06.2006
קודם כל אני מזהירה – הטקסט הזה הוא לא לבעלי בטן רגישה, ולא מחכה לתגובות כלשהן. הוא נכתב לפני החטיפה של גלעד שליט, וכמובן לפני הפרסום אודות ההעדרות/העלמות/חטיפה של אליהו אשרי [מישהו זוכר שהיה בחור כזה? בחור שעמד בטרמפיאדה, נחטף במקביל לגלעד שליט, ונמצאה גופתו אחרי כמה ימים?] מאיתמר.

וכן, קשה שלא לחשוב כמה צעירים נוספים מחכים באיזה צומת באיזה מקום ומסתכנים.

באמת שהגיע הזמן לעשות לזה סוף.

"טרמפים – סיכון מיותר"

כל כך רווח לנו כשניסיון החטיפה של אמונה שחר והדס מן הסתיים בשלום.

כל כך רווח לנו עד כדי כך שמיד אח"כ כבר נשמעו הדברים הבאים – טרמפים הם אמצעי תחבורה מהמרכזיים ביישובי יו"ש, בייחוד לצעירים שאין ברשותם רכבים המתגוררים במקומות רבים אליהם לא מגיעה תחבורה ציבורית (או שהתחבורה למקומות אלו נמצאת בתדירות נמוכה), ומנסים לחסוך בהוצאות, ומכיון שכך אין טעם להגיד להם להמנע מכך, ובכלל זו אחריות של הצבא לדאוג לתנועה בטוחה של התושבים בארץ, והעיקר שנעשה לנו נס גדול……

כל כך רווח שאף אחד לא שאל מה היה קורה אם אחת הבנות היתה נחטפת, ומה היה המחיר לשחרורה. אולי כי בשעה שנס קורה לפניך, לא לעניין להציג את הסכנה….

הרשו לי לרגע לשער את מהלך העניינים, אילו דברים לא היו מסתיימים כפי שהסתיימו – 

ברדיו מתפרסמת הידיעה הראשונה על חטיפת הנערה, שחוזרת אחר כך במבזקים ובמהדורות החדשות. במהדורת החדשות בטלביזיה משודרת בפעם הראשונה קלטת וידאו,  בה מצולמת תעודת הזהות של החטופה. בקלטת מועברת גם דרישת החוטפים: "אנו דורשים את שחרורם המיידי של מחבלים שעצורים בישראל. המועד האחרון למילוי הדרישות הוא מחרתיים, בשעה 21:00. אם הן לא ימולאו – תהיה ישראל אחראית להריגת הנערה".

ראש הממשלה אולמרט פונה בפניה אישית אל אבו מאזן ואומר לו שהוא רואה אותו כאחראי לחיי החטופה. אבו מאזן עונה: "החמאס מנהל נגדי מלחמה אישית ולא רק נגד ישראל". אולמרט שב ומדגיש את אחריותו של אבו מאזן, והרשות הפלסטינית בכללותה לחיי החטופות. ארה"ב והאיחוד האירופי מפרסמות הודעה בה הן מדגישות את אחריות הממשל הפלסטיני לשלומה של הנערה.

לקראת הערב מתפרסמת קלטת ובה הנערה כפותה ומוכה אומרת למצלמה –  "אני כרגע בסדר. אני מקווה לחזור אליכם, בבקשה תשחררו את האסירים שלהם".

הממשלה והמטכ"ל עורכים ישיבות חירום שונות כיצד לטפל בחטיפה. במהלך הלילה נבדקות אפשרויות צבאיות, דיפלומטיות ומדיניות לטיפול בפרשה.

עם עלות השחר יש בידיו של ראש השב"כ מידע מדויק על הבית שבו מוחזקת החטופה. שעה קלה לאחר מכן מורים ראש הממשלה ושר הבטחון, להתחיל במבצע החילוץ. במהלך המבצע, חיילי הכוח, מתמקמים וקוראים לחוטפים להיכנע. כשהם שומעים צרור יריות הם פורצים לחדר תחת אש כבדה, בתקווה שהנערה עדיין חיה. הם הורגים ביריות את החוטפים. בחדר מתגלה לעיני החיילים הנערה, כבולה בידיה וברגליה בשרשראות ברזל, שוכבת מתה.

 

התיאור הזה הוא לא המצאה לגמרי פיקטיבית, הוא מבוסס על ארועים קודמים שקרו בארץ, ומהווה מהלך אפשרי של האירועים.

החופש הגדול יוצא לדרך, והמוני בני נוער יבקשו לנפוש ולטייל ברחבי הארץ. חלקם יסעו בטרמפים – לעיתים ללא ידיעת הוריהם, לעיתים באישור.

לקחת טרמפים בישראל זה מעשה חסר אחריות. לא רק כלפי החיים האישיים שלכם, אלא גם כלפי כל תושבי המדינה הזו. כשתחטפו הערך של החיים שלכם, (שכנראה לא ממש היה חשוב לכם), יהפוך להיות הדיון במה מספר המחבלים שצריך לשחרר בגללכם. אלחננן טננבאום לא שונה מכל תופס טרמפים באיזה צומת בארץ. המחיר יהיה זהה, או כבד יותר. ואם בכלל תצאו בחיים מארוע כל כך נורא וטראומטי – האם יהיה בכם הכוח לעמוד מולן המשפחות של נפגעי הטרור שראו את המחבלים שאחראים לחיי יקיריהם משוחררים? תטרחו להתנצל על התנהגותכם?

גם אם נתעלם לרגע מהמצב הבטחוני, ונניח את הסיכון הזה בצד, עדיין הסכנות האורבות בטרמפים רבות – מנסיעה עם נהג עייף, שיכור, לא מיומן, ועד לנסיעה עם נהג עבריין (אנס, נוהג בשלילה, גנב רכב ועוד). עם כל הכבוד למבט הזהיר בפני הנהג – האם באמת אתם בודקים את רמת האלכוהול של כל נהג שאתם עולים איתו? האם אתם יודעים כמה שעות הנהגת לא ישנה? האם יתכן שעליתם על רכב עם נהג מסוכן?

נזכיר, הסכנות בישראל לא מעטות, גם הליכה תמימה לפיצריה יכולה להסתיים בפיגוע, גם עליה לאוטובוס. האם באמת כדאי להוסיף עליהן סכנות שנובעות מהתנהגות לא זהירה?

 בתפילה לשלומם ובריאותם של גלעד שליט ואליהו אשרי,

שחר. יוני, 2006.

ועוד 2 מילים מעכשיו
1. מאז עסקת ג'יבריל, עסקת גולדווסר ורגב, עסקת שליט – ואי סיום הפעימה הרביעית במסגרת המשא ומתן המסר שעבר הוא על חטיפה תקבלו הרבה אסירים, על משא ומתן לא. אז מה אנחנו מצפים?
2. אז אנשים אמרו שישראל אחראית ל-שליט, גולדווסר ורגב כי הם היו חיילים במדים, כי המדינה שלחה אותם. 3 בני נוער שחיכו בטרמפיאדה – זה גם אחריות של המדינה? ואם חיילים הם הילדים של כולנו – בני נוער הם לא? 

מאוד מקווה שיסתיים במהרה ובטוב. 

דקה לצפירה

דקה לצפירה. סיפור אמיתי מהימים שגרתי בעיר.

Hadtoask's Blog

דקה לצפירה, אני מדליקה נר זיכרון, מניחה על אדן החלון, ומביטה בו. תכף יתחילו הצופרים לייבב, ואני אשקע במחשבות נוגות עליך.

צלצול פעמון. בלי לחשוב, בלי לבדוק בעינית אני פותחת את הדלת.

שני גברים צעירים בלבוש חרדי עומדים מולי. אחד מהם, הגבוה מבין השניים אוחז בין אצבעותיו הארוכות חוברות ותקליטורים.

לרגע אני שוכחת מהשעה, מנר הזיכרון. מנסה להבין אם הם רוצים תרומה או מוכרים משהו.

ואז הצפירה מתחילה. חודרת לתוך השקט שמשתרר במסדרון. אני מתמתחת לדום, מרכינה מבט. לא עוצמת עיניים. אף פעם אני לא עוצמת עיניים. זה לא עוצר את הדמעות במילא. אני רואה את הרגליים שלהם ספק מתופפות במקום, ספק עומדות. מרגישה את אי הנוחות שלהם באוויר.

לא יכולה להתרכז בצפירה, למרות שהיא עוטפת אותי ביללתה. המחשבות מתחלפות לי בקצב אדיר – ממך אל שני הצעירים האלה בדלת ביתי, שניכר על פי רגליהם שהם חשים לא בנוח. אני חושבת לעצמי כמה בעצם מגיע להם שהם חשים שלא בנוח…

View original post 244 מילים נוספות

זה לא מקסים, זה פרסומת, ובעצם זה אפילו לא לעניין….

אוקי, יהיה מי שלא יאהב את הטקסט הזה. אני לוקחת את זה בחשבון.

בדרך כלל נמנעת מלצפות בכל מה שהופך להיות וירלי, בעיקר כי לא נוהה אחרי כל מה שכולם רואים רק כי כולם רואים את זה. ככה חמקתי מהראדאר של הגנגנג… [מי שמכיר אותי יודע שאני אפילו לא יודעת איך קוראים לקוריאני הזה].

ולכן ויתרתי על הצפייה בסרטון הנשיקה הראשונה. אח"כ עוד סיפרו לי שזה פרסומת אז ממש שמחתי שחסכתי את זה לעצמי.

מה שכן, עם הזמן נתקלתי בפרודיה על הסרטון, ואז הבנתי שסרטון הנשיקה, גם אם נתעלם ממוטיב הפרסומת שלו [כלומר שהוא לא באמת מה שהוא מתיימר להיות – שני אנשים שלא יודעים למה לצפות ופתאום אומרים להם להתנשק] בעצם די בעייתי. נכון שבפרודיה לקחו את זה עוד צעד קדימה, ונשיקה אולי זה תמים.

אבל

איכשהו בעיני [פוריטנית שכמוני] אין בעצם הבדל בין שני הדברים, בעיקר כי זה בא ממקום שעושים הכל כדי למכור  משהו. משתמשים בכל הקלפים – אינטימיות, מיניות, ראשוניות, מציצנות, הפתעה – העיקר לגרום לצופה להתרגש ולהתעלם מהחלק שבו אולי זה לא לעניין – כי מה באמת הקשר בין הפרסומת הזו למה שהיא מוכרת?

ועוד שאלה – נגיד שאתם הייתם נקלעים לחדר ההוא בגרסת הפרסומת והיו אומרים לכם להתנשק עם זר – איך הייתם מרגישים? ואם זה היה לחדר בגרסת הפארודיה?

מצטערת חברים שלי, בעיני זה לא מקסים ולא תמים. אבל זה כנראה עובד. כי אנשים העבירו את זה, שיתפו את זה, קראו לזה מקסים וחמוד ונפלא [לפחות בפיד שלי, אולי אתם נתקלתם באנשים יותר ביקורתיים למתנה הזו, אני לצערי לא.] ולרגע לא עצרו לחשוב על זה באמת. אולי כי נהיינו כהים. אולי אנחנו לא רואים יותר.

 

ואולי, אולי זה בכלל תגובה לתחקיר "מציצים" של אורלי וגיא… גם אם הוא היה מאוחר ומיותר להפליא.

 שלכם, שחר.

Baby Love – כמה מילים על תשדיר פיני בנושא עישון במהלך הריון

ראיתי את התשדיר הזה כמה פעמים.

בכל פעם מחדש תהיתי אם הוא אפקטיבי.

חכם – כן. יצירתי – בהחלט. חשוב – ללא ספק.

אבל בו זמנית [ולא לטובה] לפחות בעיני גם מעצבן ודי מעורר אנטגוניזם…

אישית, מכירה יותר מרופא נשים אחד שאמר שהוא מעדיף אמא רגועה בזמן הריון מאשר אמא עצבנית כי היא ממש רוצה סיגריה [או טעימה מיין, או קצת קפה, או כל אחד מרשימת הדברים שאינם מומלצים במהלך הריון] וכל הסביבה עסוקה בלהאשים אותה על הנזקים שהיא גורמת לעובר…

[ככה בשקט, רק בינינו, לתינוקות גם אסור להתקרב לסמראטפון ובכל זאת ביממה הראשונה לחייהם הם זוכים להצטלם על ידי הוריהם במכשיר הזה…].

בעיני, בשורה התחתונה, להכניס כל אמא הריונית-מעשנת תחת הכותרת: A mother can be her baby's worst enemy  קצת עובר בעיני את הגבול.

הורה בהחלט יכול להיות האויב הכי גדול של ילד – יש כאלה שמכים, מטלטלים, מדכאים, מעליבים, מרעיבים, מתעללים מינית ועוד…

האם עישון בזמן הריון משתווה לכל אלה?

 

סתם חומר למחשבה. אולי רק בשבילי.

נ.ב.

והנה עוד תשדיר בערך באותו עניין – תשדיר הרשות הלאומית למלחמה בסמים ואלכוהול בנושא אלכוהול בהריון