דקה לצפירה. סיפור אמיתי מהימים שגרתי בעיר.
דקה לצפירה, אני מדליקה נר זיכרון, מניחה על אדן החלון, ומביטה בו. תכף יתחילו הצופרים לייבב, ואני אשקע במחשבות נוגות עליך.
צלצול פעמון. בלי לחשוב, בלי לבדוק בעינית אני פותחת את הדלת.
שני גברים צעירים בלבוש חרדי עומדים מולי. אחד מהם, הגבוה מבין השניים אוחז בין אצבעותיו הארוכות חוברות ותקליטורים.
לרגע אני שוכחת מהשעה, מנר הזיכרון. מנסה להבין אם הם רוצים תרומה או מוכרים משהו.
ואז הצפירה מתחילה. חודרת לתוך השקט שמשתרר במסדרון. אני מתמתחת לדום, מרכינה מבט. לא עוצמת עיניים. אף פעם אני לא עוצמת עיניים. זה לא עוצר את הדמעות במילא. אני רואה את הרגליים שלהם ספק מתופפות במקום, ספק עומדות. מרגישה את אי הנוחות שלהם באוויר.
לא יכולה להתרכז בצפירה, למרות שהיא עוטפת אותי ביללתה. המחשבות מתחלפות לי בקצב אדיר – ממך אל שני הצעירים האלה בדלת ביתי, שניכר על פי רגליהם שהם חשים לא בנוח. אני חושבת לעצמי כמה בעצם מגיע להם שהם חשים שלא בנוח…
View original post 244 מילים נוספות